רש"י על מנחות ט״ז ב:י״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על מנחות ט״ז ע״ב:י״ח רש"י על מנחות ט״ז ע״ב:כ׳ »

1 מנחות פתח ↗

מַאי לָאו הִילּוּךְ דְּהַקְטָרָה? לָא, הִילּוּךְ דְּמַתַּן כְּלִי.

2 אבן האזל על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין פתח ↗

כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות, וכן אם לקט הלבונה פסל אע"פ שלא קמץ. וכן אם לקט הלבונה, במנחות דף י"ג ע"ב איתא אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה מ"ט אמר ר' ירמיה משום הולכה נגעו בה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, והולכה בזר פסולה, ולפי"ז תמה המל"מ דהא פסק הרמב"ם בפ"א דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ומזה תמה גם על מה שכתב הרמב"ם בפי"ז הל' ז' דטבילת אצבע בדם חטאות הפנימית מפגלת, ובזבחים דף י"ג מבואר דהוא מגדר הולכה, וכיון דהרמב"ם סובר דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, למה פסק דפוסל בטבילת אצבע, איברא דבמה דאמר ר' ירמי' במנחות דמשום הולכה נגעו בה, וקסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה כתבו שם התוס' וז"ל בזבחים די"ג אמר שמעתי שטבילת אצבע מפגלת וחד טעמא הוא דמסיק עלה אף אנן נמי תנינא כי הכא, ואפ"ה לא קאמר עלה קסבר הולכה שלא ברגל שמה הולכה, וכתב ע"ז המל"מ דכונת התוס' שלא לגרוס גם במנחות הך "וקסבר" כמו דליתא כן בזבחים, אלא דכיון דלא סגי דלא עביד ע"כ עבודה חשובה היא, ומה דאמר ע"כ היינו הולכה זהו משום דלא מצינו אלא ד' עבודות, וליקוט לבונה וטבילת אצבע דומים להולכה, ע"כ תורף ד' המל"מ. והנה מלבד שקשה לחדש גירסא שלא מצינו, והתוס' עמדו רק בזה מה דלא אמר בזבחים כן, אבל לא כתבו שלא לגרוס כאן, מלבד זה לא יישב המל"מ דעכ"פ כיון דאין לנו אלא הני ד' עבודות וכיון דמשום הולכה א"א לפסול דהוי הולכה שלא ברגל מאיזה צד אחר נאמר דהוי עבודה ופוסלת בזר ובפגול. והנראה בזה ומקודם ליישב קושיית התוס' דגבי ליקוט לבונה אמרינן דתליא אם הולכה שלא ברגל הוי הולכה, וגבי טבילת אצבע לא אמרינן דתליא בזה, דיש לומר דגבי טבילת אצבע כיון דכתיב וטבל וע"כ עבודה היא וא"א שתהי' עבודה חוץ מהולכה דקבלה א"א שכבר נתקבל בכלי, אלא דמה דאמרינן דטבילת אצבע הוי הולכה אין זה כפשוטו משום שמוליך באצבעו את הדם למזבח, דעיקר טבילת אצבע הוא מה שמוריד אצבעו לתוך מזרק הדם, ולא מה שמוציא אצבעו עם דם מהמזרק שלשון טבילה הוא ההורדה, וא"כ בשעת הטבילה אין בזה אכתי שום קירוב למזבח, אלא דע"י זה יוכל להוציא אצבעו ולקרב הדם למזבח, וכיון דאין זה הולכה ממש אלא דמכיון דכתיב וטבל אחשבה תורה לטבילה זו לעבודה, והוי מגדר הולכה משום דהוי בהכרח סיוע לזריקה כמו הולכה דהוי סיוע לזריקה, לכן אין זה תלוי בדין הולכה שלא ברגל אי הוי הולכה, דבהולכה ממש שפיר אמרינן דלא מיקרי אלא ברגל, ויכול לעשות ההולכה ברגל, אבל כאן אין זה הולכה ממש רק דאחשבה תורה בגדר הולכה, משום שהוא מעשה מוכרחת לאפשרות זריקה כמו הולכה. ובזה מיושב מה שהקשה השטמ"ק בזבחים במה דאמר ה"נ כיון דלא סגי דלא עביד ע"כ היינו הולכה. דא"כ בחטאות החיצונות אף דלא כתיב וטבל אלא ולקח, מ"מ הא לא סגי דלא עביד, אבל לדברינו דבחטאות החיצונות דכתיב ולקח זהו על לקיחת דם החטאת באצבעו מהמזרק, וא"כ זהו הולכה ממש ואפשר שימשיך זו ההולכה ויוליך ברגל עד המזבח רק שאמרה תורה שיקח באצבעו ויזרוק, ולא יזרוק מהמזרק, וא"כ בזה שפיר דאי הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, גם טבילת אצבע לא הוי הולכה, ולדברינו יהי' חידוש דלמ"ד הולכה שלא ברגל הוי הולכה גם בחטאות החיצונות מפגלת טבילת אצבע. ועכשיו מיושב קושיית התוס' מה דגבי ליקוט לבונה תלי הגמ' בדין הולכה שלא ברגל, וגבי טבילת אצבע לא תלי הגמ' בזה, דגבי ליקוט לבונה פירש"י בהא דא"ר ירמיה משום הולכה נגעו בה, שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן, א"כ זהו הולכה ממש, והולכה ממש צריכה להיות ברגל, אבל טבילת אצבע בחטאות הפנימות כבר בארנו דאינה הולכה ממש, אלא דחשיבא כמו הולכה, ולכן לא תליא בדין הולכה שלא ברגל. אכן צריכים אנו ליישב שיטת הרמב"ם דכיון דפסק דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, איך פסק דליקוט לבונה בזר פסולה, ולכאורה יש לומר דלדידן דקיי"ל דהולכה שלב"ר ל"ה הולכה ע"כ נאמר דלא כר' ירמיה אלא דהוי קבלה, דהא עוד לא נתקבל הלבונה בכלי, שמקודם היתה מונחת על המנחה, ואין זה קבלה גמורה כמו דאיכא קבלה בכלי בקומץ אף שגם קודם קמיצה הי' מונח בכלי ועיין בסוטה דף י"ד ע"ב, אבל מהגמ' דזבחים שם דאמר על נותן בכלי דהוי קבלה, אף דאיהו קשקיל ורמי, דכיון דאידי ואידי מתן כלי וכו', ומוכח דביד א"א שיהי' כמו קבלה, ועוד דקבלה מצינו בדם אחר שחיטה, ובקומץ אחר קמיצה דהוי כמו שחיטה, אבל בלבונה לא הי' קמיצה, ולא דמי להולכה שכתבנו דעיקר הקירוב למזבח להקטרה הוי הולכה. דבהולכה יש לומר דלא צריך שיהי' אחר קמיצה. והנראה בזה דבפ' ט"ז הל' ז' כתב הרמב"ם חשב מחשבת הזמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה, או שחשב מחשבת הזמן בשעת ליקוט הלבונה אבל לא בשעת קמיצה הרי זו פסולה, ואינה פיגול עד שיחשב מחשבת הזמן בכל המתיר שהוא הקומץ עם הלבונה בשעת קמיצת הקומץ וליקוט הלבונה, או בשעת נתינת שניהן בכלי או בשעת הולכתן, או בשעת זריקתן, ודברי הרמב"ם תמוהים כמו שתמה המל"מ שהוא נגד סוגיא מפורשת במנחות דף ט"ז דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם פיגל בהולכת קומץ, דר' יוחנן אמר הולכה כקמיצה והוי עבודה שלימה ומפגלין בה דאין קמיצה בלבונה, ור"ל אמר הולכה כהקטרה, ולמ"ד אין מפגלין בחצי מתיר, אין מפגלין בהולכת קומץ בלא הולכת לבונה, ומבואר דבין לר' יוחנן בין לר"ל פיגל בקמיצה הוי פיגול דאין קמיצה בלבונה, וכמש"כ רש"י שם ובדף י"ד ע"א ד"ה ולאפוקי, ובתוס' דף י"ג ע"א ד"ה קמ"ל, וגם ר"ל סליק בקשיא מברייתא דתניא בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך דמהני פיגול בקמיצה לבד, אבל בא לו להקטרה וכו'. ונראה בזה וב"ה מצאתי כן בחק נתן דהרמב"ם סובר דהך ברייתא וכן ר' יוחנן ור"ל ע"כ סוברים דבלבונה ליכא קמיצה ומתן כלי, ולכן סגי במחשבה בקומץ לבד בכל ג' עבודות, אף למ"ד אין מפגלין בחצי מתיר, וכן פירש"י במה דאמר שם הגמ' הילוך דמתן כלי כשמוליכו ליתן לכלי דההיא עבודה שלימה דאין מתן כלי בעבודת לבונה, אבל הרמב"ם פסק בפי"ג מהל' מעה"ק הל' י"ב בסדר הבאת המנחה דמלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי ומעלהו על המזבח, וזהו מהברייתא דסוטה דף י"ד בסדר מנחות דתניא ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו, והגמ' למד זה מקרא דכתיב ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והי' אפשר לפרש קרא שהלבונה תהי' על המנחה, אבל הברייתא דסוטה מפרש שהלבונה תהי' על קומץ המנחה, והרמב"ם הוסיף לפרש ונותנה על הקומץ שבכלי. ונמצא דלברייתא דסוטה דין הקומץ ודין הלבונה שוין, ולפי"ז מפרש הרמב"ם דליקוט הלבונה הוי כמו קמיצת הקומץ ובעינן מתן כלי, ומה שמעלה על המזבח זהו הולכה, ונמצא דהברייתא דסוטה והברייתא דמנחות פליגי, ופסק כברייתא דסוטה, וכיונתי בזה לד' החק נתן, אלא דהחק נתן לא סיים בדבריו מאיזה טעם פסק הרמב"ם כהברייתא דסוטה, ולא כהברייתא דמנחות דסברי כן ר' יוחנן ור"ל. אכן לפימש"כ דזהו ממה שקשה על הרמב"ם איך פסק כר' ינאי דליקוט לבונה בזר פסולה, כיון דקיי"ל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, אבל לפי"ז מיושב דסובר הרמב"ם דברייתא דסוטה ודמנחות פליגי, ומה דאמר ר' ירמי' משום הולכה נגעו בה זהו להברייתא דמנחות דסברה דליכא מתן כלי בלבונה ומשום דליכא קמיצה, וכמו שכתבנו דבלא קמיצה דהוי כמו שחיטה ליכא קבלה וליקוט לבונה לא דמי לקמיצה, ותחלת נתינת הלבונה על המנחה ודאי הוא בכלי, ואנו דנין על קבלה שניה בכלי לאחר ליקוט הלבונה, וכמו בקומץ לאחר קמיצה, ולכן מה דאמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסולה ע"כ דהוא משום הולכה, והיינו שבהליקוט לבונה מקרבה למזבח והוי הולכה וכבר כתבנו דבהולכה למזבח אף דלא הי' מקודם קמיצה וקבלה יש לומר דחשיב הולכה, אלא דהוא הולכה שלא ברגל, וע"כ דר' ינאי סבר הולכה שלא ברגל הוי הולכה, אבל לדידן דקיי"ל דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, ולא ניחא להרמב"ם לאוקמי דר' ינאי שלא כהלכה, לכן ע"כ דר' ינאי סבר כהברייתא דסוטה דבלבונה איכא קבלה בכלי, ומשום דליקוט לבונה חשיב כמו קמיצה, וכיון שכן אין חילוק בין קומץ ללבונה, וכמו שיש ד' עבודות בקומץ, ה"נ יש ד' עבודות בלבונה, ולכן ליקוט לבונה בזר פסולה משום דהוי כמו קמיצה בזר, ולא משום הולכה כיון דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה, וכיון דר' ינאי סבר כברייתא דסוטה פסק הרמב"ם כן, וכמו שכתב כן החק נתן, והאריך שם ליישב גם הא דתנן בריש פ"ב הקומץ את המנחה וכו' מודה ר' יוסי שהוא פיגול, וכתב שם דר' יוסי סבר כברייתא דמנחות ולא כברייתא דסוטה, וזה דחוק לאוקמי מתני' בהא דר' יוסי שלא כהלכה, אף שכתב דחכמים סברי כברייתא דסוטה דחוק לעשות פלוגתא זו במתני'. ונראה דהרמב"ם מפרש דר' יוסי לא קאי על פיגל בעבודת הקומץ ולא בעבודת הלבונה, דבזה ודאי אינו מודה וסבר כרבנן שאין מפגלין בחצי מתיר, והא דאמר מודה ר' יוסי זהו במחשבת אכילה או הקטרה דלא נימא דצריך הוא שיפגל במחשבה באכילת שתיהן, ואף דבלבונה ליכא אכילה יפגל בהקטרת שתיהן או באכילת שירי מנחה ובהקטרת לבונה, ובזה הוא דתנן דזה לא שייך להא דאין מפגלין בחצי מתיר, וכדפירש"י בדף י"ד ע"א בד"ה ולאפוקי שכתב ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דהתם חישב על חצי מתיר בשעת עבודה שלימה וכו', ומה דאמר הגמ' משום דקא בעי למיתני סיפא להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר אינו מפרש הרמב"ם כפי' התוס' שם בד"ה קמ"ל שהיינו סוברים דטעמא דר' יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר משום דפיגל בעבודת קומץ ולא בעבודת לבונה, וכתבו משום דבלבונה ליכא קמיצה, אבל הרמב"ם אינו מפרש כן דודאי אנו צריכין לאוקמי מתני' כהלכה כברייתא דסוטה, אלא שכונת הגמ' שהיינו סוברים דהחסרון בלהקטיר לבונה למחר דאינו פיגול הוא משום שחשב בעבודת הקומץ על הקטרת הלבונה, ולא חשב על הקטרת קומץ, וזהו אין מפגלין בחצי מתיר שהי' צריך לחשוב על הקטרת שתיהן, ולזה אמר דדוקא במחשבת עבודה בעינן שיחשב בכל המתיר. אבל במחשבת אכילה או הקטרה מהני גם בהקטרת חצי מתיר, וכמש"כ רש"י בדף י"ד שהבאנו, וטעמא דר' יוסי בלהקטיר לבונתה הוא משום דאין מתיר מפגל את המתיר. והנה במה שבארנו דברי הרמב"ם פט"ז דסובר דאין מפגלין בחצי מתיר לגבי קומץ ולבונה בכל ד' עבודות עפ"מ דפליגי הברייתות דסוטה ודמנחות, אבל לא נתבאר דפליגי אלא בדין ליקוט לבונה ונתינה בכלי, דלהברייתא דסוטה הוי עבודה כמו קמיצת הקומץ ונתינתו בכלי, ועוד אינו מיושב בדין הולכה דהא בהולכה פריך הגמ' במנחות על טעמא דר' יוחנן דאמר הולכה כקמיצה, דהאיכא הולכה דלבונה, ואמר רבא קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה הוא לפגל עליה בפני עצמה, וא"כ בדין הולכה לא שייך לפלוגתא דברייתא דמנחות וברייתא דסוטה, ואין לנו טעם למה פסק הרמב"ם דלא כר' יוחנן דודאי הלכה כמותו נגד ר"ל. אכן ראיתי בחדושי הרשב"א בהך סוגיא במה דאמר רבא דר' יוחנן סבר כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה הוא לפגל עליה בפני עצמה, ומביא פירש"י שכתב כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיטו זה לזה, וכתב וקשיא דאדרבא מהאי טעמא דאינה מעכבת ואפשר לבטלה הו"ל לומר דאין מפגלין בה, ועוד הו"ל לר' יוחנן לומר דפיגל בהולכת לבונה נמי הוי פיגול, ומשמע דלא אמר ר' יוחנן דמפגל אלא בהולכת קומץ כדפירש"י פיגל בהולכה בקומץ, וכתב בזה דטעמא משום דאפשר לבטלה לא בעי כוליה מתיר ולרבנן אף דאפשר לבטלה מפגלין, מ"מ כיון דמאי דמפגלין הוא משום דמיקריא עבודה, יש לומר דמפגל בכל מה דמיקריא עבודה, ודוקא הולכת קומץ מיקרי עבודה משום דעבד ליה מתן כלי וקידוש קומץ באותו כלי, ובאותו כלי שנתנו וקדשו מוליכו להקטיר הילכך עבודה היא, אבל לבונה דלא עביד ליה מתן כלי וקידוש אין הולכתה הולכה דתתקרי הולכה לפגל בה, ע"ש שהאריך בזה ולדבריו תליא הולכה בדין קבלה דדוקא במה שנתקדש בכלי אחר קמיצה בזה פוסלת הולכה, ולפי"ז מיושב דכיון דשיטת הרמב"ם דליקוט לבונה הוי כמו קמיצה וצריך קבלה וקידוש אח"כ בכלי, לכן ההולכה חשובה לפגל, ולכן אין מפגלין בהולכת קומץ לבד. אמנם קשה לד' הרשב"א דהולכת לבונה לא הוי עבודה כיון דלא עביד לה מתן כלי וקידוש, דא"כ אמאי אמר ר' ינאי דזר שליקט את הלבונה פסלה, ואמר ר' ירמי' משום הולכה נגעו בה כיון דהולכה לא הוי עבודה, ואפשר דליקוט הלבונה כיון דלא סגי דלא עביד הוי עבודה חשובה ופסולה בזר וגם מפגלין בה, ומה דסבר ר' יוחנן דהולכה כקמיצה משום שאפשר לבטלה היינו בהולכת הקומץ, וגם מה שכתב הרשב"א דהולכת הלבונה אין מפגלין בה היינו בהולכה ממש אחר ליקוט הלבונה. אכן בשיטת הרמב"ם א"א לפרש כפי' הרשב"א שהוא ע"פ פירש"י דהרמב"ם סובר דלהלכה לרבנן א"א לבטל הולכה, כמו שכתב בפ"א הל' כ"ג, וע"כ צ"ל דמפרש עבודה שאינה מתרת היינו שאינה עיקר המתיר כמו זריקה, וכן משמע בסוגיית הגמ', וא"כ לא מהני מה דלהלכה צריך בלבונה קבלת כלי, וגם דליקוט לבונה הוי כמו קמיצה דעכ"פ הא אינה מתרת, וצ"ע. והנה מקודם צריכים אנו לבאר דלר' יוחנן דבהולכה נמי מפגלין בקומץ לחוד משמע דהוא טעם רק על הולכה, אבל בקמיצה מה דלא אמרינן בזה אין מפגלין בחצי מתיר הוא כתחילת הסוגיא משום דבלבונה ליכא קמיצה, ומשום דקמיצה דהוי כמו שחיטה, אף דאינה עיקר המתרת, מ"מ אין אנו אומרים דקמיצה לא הוי מתרת כיון דזהו עיקר תחלת עבודת המנחה וכן הוא בשחיטה, ומה דפריך אביי משחט א' מן הכבשים דעבודה שאינה מתרתה, נראה דעל הכבשים גופא ודאי לא שייך לומר דשחיטה הוי עבודה שאינה מתרתה, וקושיית הגמ' הוא לגבי לחם, דשחיטת הכבשים הוי סבר דלגבי לחם אינה מתרתה דרק זריקת הדם מתיר את הלחם, ומה דפריך מהקדים מולים לערלים דבמפגלין בחצי מתיר פליגי, דזהו בשחיטה, נראה דזהו דוקא בשחיטת סימן אחד, דאף דישנה לשחיטה מתוע"ס אבל עכ"פ סימן אחד אינו מתיר, אבל שחיטה שלימה ודאי הוי מתרת וה"נ קמיצה. ולפי"ז נראה דיש לומר דבמתני' הא תנן פלוגתא דר"מ וחכמים בסתם, ויש לומר דהיינו בכל ד' עבודות, ויש לומר דאינו אלא בהקטרה, ונמצא דדין הולכה ג"כ תלוי בזה דאם נאמר כברייתא דמנחות דבלבונה ליכא קמיצה וקבלת כלי, יש לומר כסברת רבא אליבא דר' יוחנן דהולכה כיון דאינה מתרת אין בזה דין חצי מתיר ומפגלת בהולכת קמיצה לחוד, ומה דתנן פיגל בקומץ היינו בהקטרה ואפשר שזהו שהכריחו לר' יוחנן לחדש סברא זו ולומר הולכה כקמיצה, דכיון דתנן סתמא לא נוכל לפרש לצדדין, וכיון דלא קאי על קמיצה ונתינה בכלי ה"נ לא קאי על הולכה ולא קאי אלא על הקטרה, אבל לברייתא דסוטה דפסק כן הרמב"ם ובלבונה איכא נמי ד' עבודות כמו בקומץ, א"כ על קמיצת הקומץ ודאי קאי נמי הפלוגתא, ואפשר דגם בקבלה בכלי שמקדש הקומץ, וא"כ לא נוכל לומר דקאי רק על הקטרת הקומץ כסברת הברייתא דמנחות, לכן ע"כ דקאי על כל ד' עבודות ולא נוכל לחדש כסברת ר' יוחנן וגם בעבודה שאינה מתרת איכא דין דאין מפגלין בחצי מתיר. והנה במה שכתבתי דלהרמב"ם א"א לפרש כפירש"י בהא דאמר רבא קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת, דזהו הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיט מזה לזה, דלשיטת הרמב"ם דבדם מעכב אם לא עשה הולכה וה"נ בקומץ, ראיתי אח"כ שכבר עמד בזה כאן המל"מ ומסתפק אי דמי בזה קומץ לדם, והוכיח מדברי רש"י אלו דבקומץ לא מעכב אם הקטיר בלא הולכה ונשאר בספק, אכן נראה דבפשוטו כיון דילפינן קומץ מדם ואיכא ביה ד' עבודות, קמיצה וקבלת כלי והולכה והקטרה ודאי אין נ"מ, ומה שהוכיח מפירש"י ודאי רש"י אינו סובר כהרמב"ם, ולהלכה דקיי"ל כרבנן באמת אפשר לבטל הולכה ברגל, אלא דסוברים חכמים דאף דאפשר לבטלה הוי עבודה ופסיל בה מחשבה כיון דעכשיו עשה הולכה חשיבא עבודה, אלא דזה תלוי בדין הולכה זוטרתי שהיא הולכה שלא ברגל, דללשון ראשון דגורס רש"י בדף ט"ו דכו"ע ל"פ דפסלה, א"כ לא יתיישב דכיון דגם בהולכה שלא ברגל הוי הולכה, וא"כ א"א לבטל הולכה, וע"כ דרש"י כאן גבי קומץ קאי לגירסא הב' דכו"ע ל"פ דלא פסלה, וכפירש"י שם דלאו כלום היא ואין שם הולכה עליה, אלא כולה צורך זריקה, והא לא הוי בדעתיה למיחשב אזריקה אלא אהולכה, ומוכח דעכ"פ הקרבן כשר אף שלא היה הולכה. ואף דבריש סוגיא מוקמינן בדניידי ע"כ דבעי לשנויי אפי' אי נימא דהולכה שלא ברגל פסולה וכעולא, וכן פירש"י להדיא בהא דאמר עולא הולכה שלא ברגל פסולה, וז"ל ואפי' עשאה כהן פוסלת הדם, וההיא דפסחים בדניידי כדשנינן, עכ"ל, וכיון דאיתותב עולא לא ס"ל להלכה אלא דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, אבל אין הקרבן נפסל בלא הולכה, וזהו דמודים חכמים דהולכה אפשר לבטלה, ומ"מ סברי דאף דאפשר לבטלה פסלה בה מחשבה, וכן מבואר מד' רש"י בדף ד' במה דאמר הגמ' תאמר בהולכה שאפשר לבטלה פירש"י הולכה אפשר לבטלה, שאם רצה לשחוט בצד המזבח וזורק כדתנן במתני' דף י"ג, ומוכח דכן הוא גם להלכה לרבנן, ולהרמב"ם צריך לפרש דמעיקר עשיית הקרבן הי' אפשר לבטלה, וכבר כתבנו מזה בפ"א דהרמב"ם מפרש דגם בזה פליגי ר"ש ורבנן אם אפשר לבטלה, ורבנן סברי דא"א לבטלה, אבל רש"י סובר דבאמת אפשר לבטלה ומ"מ הוי עבודה, אלא דסובר רש"י דיש חילוק בין פסול מחשבה ובין דין חצי מתיר לגבי דין אין מפגלין, דאף דגבי פסול מחשבה גם הולכה שלא ברגל הוי עבודה, אבל בדין חצי מתיר כיון דאפשר בלא הולכה אין אנו אומרים דהולכת הקומץ הוי חצי מתיר משום דאיכא נמי הולכת לבונה, כיון דאפשר הקטרת הלבונה בלא הולכה כלל, וזהו סברא דרבא לר' יוחנן דעבודה שאינה מתרת היינו שאינה מוכרחה להיתר הקרבן הוי עבודה חשובה לפגל עליה בפ"ע. והנה הבאתי כאן דברי רש"י דאוקימתת הגמ' בדניידי הוא רק לעולא דסבר הולכה שלא ברגל פסלה, ומיושב לרש"י דלהלכה לא צריך לאוקמי בדניידי, אבל לשיטת הרמב"ם דאם עשה הולכה שלא ברגל וזרק הקרבן פסול, א"כ קשה מה שהביא בהל' ק"פ פ"א הל' י"ד הא דקבל הכהן ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו', ולא כתב דהוא בדניידי כדמוקים בגמ' בזבחים שם, ועמד בזה הלח"מ שם וכתב שסמך על מה שכתב כאן בפ"א דבהולכה שלא ברגל פסול וע"כ בדניידי, ונראה דלאוקמי בדניידי כולם זהו דוחק שהי' לו להרמב"ם לפרש כדמוקים בגמ', אבל אין צריך לזה דבזה גם הרמב"ם מפרש כרש"י דקושיית הגמ' והתו' בדניידי הוא רק לעולא דסבר א"א לתקונה, דלדידי' אם עשה ההולכה במקצת עזרה שלא ברגל אף אם אח"כ הוליך בסוף העזרה ברגל פסול, אבל למ"ד אפשר לתקונה דמהני לתקן ולהחזיר ולהוליך ברגל ה"נ מהני אם יגמור ההולכה אח"כ ברגל ואינו פסול אלא אם עשה ההולכה בכל העזרה עד המזבח שלא ברגל וזרק מתוך הולכה זו, וכמש"כ כן הריב"א בש"מ שם בסוגיא הבאתי דבריו בפ"א, א"כ לא קשה כלל מה שכתב הרמב"ם לשון המשנה דפסחים כפשטה, ואף שכתב עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח, ולא כתב שזה הכהן צריך להוליך קצת ברגל, דזה לא קשה דכהן האחרון ודאי שיעשה כהלכה ויוליך מעט ברגל, ובזה שפיר סומך הרמב"ם על זה שכתב בפ"א דכהן שקיבל את הדם ועמד במקומו וזרקו למזבח פסול, והגמ' דמוקים בדניידי כולהו הוא רק לעולא, אבל לדידן לא צריך לאוקמי בדניידי וכנ"ל.

1 מאי לאו בהילוך דהקטרה - וקתני דלא פליגי רבנן ותיובתא דריש לקיש:

2 הילוך דמתן כלי - כשמוליכו לתתו בכלי דההיא עבודה שלימה היא דאין מתן כלי בעבודת לבונה:

« רש"י על מנחות ט״ז ע״ב:י״ח רש"י על מנחות ט״ז ע״ב:כ׳ »